לתפיסתי, ככלל, למנהיגיה של מדינה יש אחריות כלפיי האזרחים שלה ואחריות לביטחונם. כאשר זה הקו המנחה, במידה וחייל/אזרח נופל בשבי, יש בידי המדינה אחריות להשיב אותו. יחד עם זאת, מנהיגיה של מדינה הם גם קול ההיגיון. כשאזרחים בוחרים בהליך דמוקרטי את נבחרי הציבור שלהם, יש להם ציפייה כי הם יהיו המומחים בתחומם וכאשר מדובר בניהול משבר מסוג זה, יש בקרב האזרחים אמונה שנבחריה יפעלו בצורה נכונה ומושכלת כדי להשיב את החטוף הביתה בתנאים הגיוניים ורציונאליים. לכן, כשאני חושבת על עמדתי הסופית, אני מאמינה כי על המנהיגים מוטלת האחריות להשיב כל אזרח כשמערכת שיקולים עניינית ורציונאלית מנחה אותם ושבכל העת הם חושבים על תמורה מול מחיר. תחושת האחריות של המנהיגים צריכה להיות הן כלפיי החטוף והן כלפיי שאר אזרחי המדינה.

עמדתי הסופית בנושא היא שחייל שנפגע בפעילות מבצעית צריך להחזיר, גם אם המחיר רב. מעבר לעסקה עצמה המכילה מרכיבים של רווח והפסד, ישנם רכיבים מנטליים עבור הצבא והעם שיש לקחת בחשבון. עבור אזרח שנפגע בפעולות טרור על המדינה לעשות לדעתי אפילו יותר, לשלם מחירים כבדים ולצאת למבצעים צבאיים רחבים אם יש בכך צורך. זו לא הייתה עמדתי בהתחלה, אך במחשבה לאחר שמיעת הדעות השונות, אכן יש לתת משקל רב יותר לפגיעה באזרחי המדינה. פעילות טרור כנגד צבא הוא דבר נוראי, אך ניתן להעלות על הדעת, פעילות טרור כנגד אזרחי המדינה הוא דבר שאין לקבל בשום צורה. לגבי אזרח שחצה ביודעין את הגבול, אין למדינה לפתוח פתח תקדימי. בדרך זו יוכלו אוביינו לסחוט אותנו בעזרת אזרחים שיעברו את הגבול בתיאום עם ארגוני טרור ובכך לפגוע במדינה ולשחרר מחבלים ולקבל כספים. על האשרחים לקחת אחריות, חציית גבול מדיני היא עבירה פלילית.

לדעתי יש למדינה ולצבא חובה מוסרית לשחרר ולהציל חייל שסיכן את חייו ונשבה בפעילות מבצעית, במידה ולא יעשו מה שצריך כדי לשחררו תהיה פגיעה רחבה במוטיבציה לגיוס וברצון החיילים לסכן את החיים שלהם למעננו ולמען המדינה ובמובן הרחב יותר גם פגיעה באמון הציבור. כמו כן, למדינה יש יכולות מודיעיניות גבוהות על מנת לסכל את הפיגועים שעלולים לקרות בעקבות שחרור רב של מחבלים. דעתי זהה גם עבור ישראלי שנפל בשבי עקב פעילות טרור, אך לא עבור אזרח שחצה את הגבול ביודעין. במקרה זה כל האחריות מוטלת עליו והוא בוחר לקחת את הסיכון הזה ולכן אין על המדינה אחריות זהה למקרה.    

1. פגיעה באזרחי ישראל- לאחר שחרור המחבלים ניתן להניח כי מרביתם יחזרו לעסוק בטרור ויפגעו באזרחים או חיילים רבים אחרים.
2. מוטיבציה בקרב ארגוני טרור- העסקה מניעה את ארגוני הטרור לבצע חטיפות נוספות של חיילים על מנת לשחרר מחבלים נוספים
3. קובע סף גבוה לעסקאות עתידיות- צעד זה מעביר מסר שמדינת ישראל מוכנה להגיע לפשרות משמעותיות על מנת לשחרר את חייליה, והתקדים שבשחרור 1000 מחבלים מייצר סף גבוה.
4. העסקה נעשתה ממניעים פוליטיים- לאור הלחץ הציבורי הכבד שהופעל על מנהיגי המדינה, תנאי העסקה יכולים להיות מונעים משיקולים לא רציונאליים אלא במטרה לזכות באהדת הציבור
5. מילוי תפקיד- החטיפה התבצעה בעת מילוי תפקידו של החייל, וההשלכות של שירות צבאי נלקחות בחשבון בעת גיוס.

1. חובה מוסרית -לצה"ל ישנה חובה מוסרית לצמצם פגיעה בחייליו את מסכנים את נפשם עבור המדינה. 2. קלף מיקוח – כל עוד האוייב מחזיק בשבי שבוי חי, הוא עלול לשמש כקלף מיקוח שיפגע ביכולת של הצבא והמדינה לביצוע פעולות בשטח הרצועה. 3. טיעון הומניטרי – כל עוד החייל החטוף נמצא בשבי, הוא ומשפחתו נמצאים בסבל רב. על הממשלה קיימת חובה הומניטרית לסיים סבל זה אם יש ביכולתה לעשות זאת. 4. פגיעה במוטיבציה לגיוס – במידה וצה"ל לא יממש את חובתו המוסרית כלפי לוחמיו שלו, הדבר יוביל לפגיעה במוטיבציה לגיוס עתידי למערך הלוחם בצה"ל. 5. פגיעה באמון הציבור – במידה והמדינה לא תחזיר שבוי שנמצא בשבי, הדבר יוביל לפגיעה באמון הציבור בממשלה ובצבא, עקב אי נכונות להגן על אזרחיה (שכן למרות שמדובר בחייל, במדינתו כל אזרח היה או יהיה חייל). 6.מזעור הפגיעה – רוב המחבלים היו אמורים להשתחרר תוך שנה או שנתיים בלאו הכי, ולמדינה ישנה יכולת מודיעינית חזקה. עקב כל המדינה יכולה לצמצם משמעותית את ה"הפסד" בעסקה.