על חיילים ואזרחים אני חושבת דבר דומה. המדינה מחוייבת להחזיר את החיילים ששלחה להגן על גבולותיה ולהתמקח על המחיר ככל האפשר כדי לשחרר כמה שפחות מחבלים. גם בעניין האזרחים, במידה ואזרח נטחף בגבולות ישראל ללא עוול בכפו על המדינה להביא לשחרורו. כאשר קורה מקרה כזה ניתן להפנות אצבע מאשימה למדינה בכך שכשלה להגן על האזרח התמים ולכן נחטף. המדינה בתור גוף ממשלתי המחויב לאזרח צריכה להשיב את האזרח. לפני הדיון הקבוצתי לגבי מקרים שבהם אזרחים עוברים את הגבול למדינת אויב ביודעין חשבתי שעל המדינה להחזיר את האזרחים הללו ולאסור אותם. לאחר הדיון אני חושבת שכדאי לשקול החזרה של אזרחים שנהגו כך ולהסתכל על כל מקרה לגופו. יתכן והחזרת אזרחים שנכנסו למדינות אויב ביודעין ומדיניות שגורסת כי עלינו בהכרח להחזיר אותם עלולה להביא למצב שבו האזרחים לא לוקחים אחריות על מעשיהם וכן המחיר שמשלמים על אזרחים שנחטפו מאדמת המדינה וכן על חיילים שנחטפו יעלה בעקבות כך.

התחלתי בעמדה שהיא יותר קיצונית- בהתחלה חשבתי שבכל מחיר צריך לשחרר כל אדם שהוא- אזרח וחייל, כל עוד הוא נחטף, ואילו אם הוא עבר את הגבול למדינת אויב מרצונו החופשי החלטתי נחרצות שזאת אשמתו ולא צריך לסייע לשחרורו. כעת, אחרי ששמעתי גם קולות אחרים ושיקולים אחרים, הבנתי שיש מגוון סיטואציות שבהן אזרח יכול להחטף במידה ועבר את הגבול ויש לבחון כל מקרה לגופו. אם מדובר במשהו תמים שקרה בשוגג- יש להיות גמישים יותר במחיר שנשלם עבור שחרורו. בנוסף, נוכחתי להבין שזה לא אחראי להסכים לכל מחיר שיציעו בעד שחרור חטופים: הן בשל הנזק העתידי שעלול להגרם ולהיות רב יותר מהנזק ההתחלתי (לדוגמא- שחרור מחבלים שרוצחים 10 אנשים “במקום” בן אדם אחד), והן בשל העידוד שזה גורם לביצוע מעשי חטיפה. שיקול נוסף הוא אזרח אל מול חייל- ב מקרה של אזרח לדעתי יש להיות גמישים יותר במחיר שנשלם, משום שהמדינה כשלה בתפקידה בלהגן עליו. לעומת זאת, במקרה של חטיפת חייל אולי יש צורך להיות פחות גמישים. אסכם שבכל אופן בשני המקרים אני חושבת שלא צריך להסכים לכל מחיר שיידרש ויש להתמקח ואפילו גם לא לשחרר במקרי קיצון בהם הצד השני לא מוכן להתפשר, זאת בשל הפוטנציאל ההרסני של שחרור מחבלים.