חייל שנשבה בפעילות מבצעית: אני חושבת שלמדינה יש מחויבות לחייליה ומתוקף כך היא צריכה לעשות מאמצים רבים כדי להחזיר חייל שנשבה תוך מילוי תפקידו. צה"ל הוא צבא העם, והגיוס אליו הוא חובה ואני מרגישה שמשימה מרכזית שלו היא לשמור על "רוח הצבא" ועל המוכנות של החיילים לסכן ואף להקריב את חייהם למען המדינה. ההקרבה הזו צריכה להיות דו-צדדית, אם החייל נותן 3 שנים (או יותר) מחייו בשביל המדינה, ואולי אפילו "מוסר את חייו" למענה, המדינה מהצד השני צריכה לתת הכל למען החיילים ולהקריב למענם. כמובן שטובת הכלל צריכה לעמוד לנגד עיניה של המדינה ועסקה של החזרת חייל שבוי לא צריכה להתבצע בכל מחיר ותוך סיכון משמעותי של חיי אזרחים אחרים ולכן על המדינה למנות אנשים שיוכלו לנהל משא ומתן רציונלי ומקצועי וללא מניעים של לחץ ציבורי ורגש. בעיני זו משימה קשה מאוד מפני שהסוגיה הזו מכילה בתוכה המון רגש, כל אחד שנדרש לנושא שופך לתוך ההתמודדות הזו את עולמו הפנימי וקשה מאוד לקבל פה הכרעה נקייה מרגש. זו הסיבה שאני חושבת שאחד הדברים החשובים למדינת ישראל היא מדיניות שניתן לעבוד על פיה ונכתבת בזמן ניטרלי כשהמדינה לא נדרשת להתעסק בעניין של חייל ספציפי.   ישראלי שנפל בשבי בפעילות טרור: אני חושבת שכאן יש למדינה מחויבות גבוהה מאוד להשיב אזרח שנחטף בפעילות טרור כמעט בכל מחיר. אזרח לרוב לא שם את עצמו ביודעין במצב מסכן חיים ונקלע לסיטואציה שבה הוא נחטף כחלק מפעילות טרור, ולכן לא צריך לשלם את המחיר של הניסיון לפגוע במדינת ישראל. המדינה צריכה להעמיד בראש סדר העדיפויות את טובת האזרחים ובסיטואציה כזו אני חושבת שאפשר לשקול גם פעילות מבצעית כדי להחזיר את האזרח. כמובן שקשה "לתמחר" את חיי האזרח שנחטף מול חיים שעלולים להיפגע כתוצאה משחרור מחבלים לדוג', אבל בעיני האזרח שנחטף לא צריך לשלם את המחיר הזה.   אזרח שחצה את הגבול ביודעין: זו סוגיה שקשה לי מאוד להכרעה. אני חושבת שהיא הכי פוליטית מכולן ואין כאן קונצנזוס בכלל. לדעתי צריך לבחון כל מקרה לגופו – את הנסיבות של חציית הגבול, את המשמעויות על טובת המדינה וגם את הנושא של ההומניות. לדעתי אזרח ישראלי צריך לקחת אחריות מלאה על המעשים שלו בנושא כזה ולא לשים אותו או את המדינה בסיכון בכוונה תחילה. המדינה צריכה לנהל משא ומתן לתפיסתי על האזרח אבל ממש לא בצורה שוות ערך לאזרח שנשבה בטרור או לחייל. המחיר צריך להתאים לנסיבות ולשיקולים שונים של המדינה. בנוסף, אני מסכימה עם חברות הקבוצה שלי שיש להתייחס לחציית גבול ביודעין כעבירה שיש לה עונש. אני חושבת שאחד הנושאים הבעייתיים פה הוא איך מגדירים חציית גבול – כשמדובר על יהודה ושומרון בעיקר וזה דבר שיש להסדיר במדיניות.

חייל שנפל בשבי בפעילות מבצעית: אני מאמינה כי למדינה ולצה"ל מחוייבות מוסרית וערכית להשיב חייל שנשבה במהלך פעילות מבצעית. יתר על כן, צה"ל הוא צבא חובה ולא צבא מקצועי, חייל לא יכול לבחור האם להתגייס ולעיתים קרובות גם לא יכול להשפיע על אופי שירותו והיחידה בה יוצב. בעיניי, עובדה זו מגבירה את מחוייבותו של צה"ל להשיב חייל שנשבה במסגרת מילוי תפקידו שכן אפשר והוא נקלע לסיטואציה בה הוא נחטף מבלי שהייתה לו אפשרות לבחור להמנע ממנה. בנוסף, לדעתי כאשר חייל לא בטוח במחוייבותה של המדינה להשיבו, בטחונו, מחוייבותו וביצועיו בעת מילוי תפקידו ייפגעו, והוא עלול להיות מונע רק ממחשבה על כך שעליו להגן על עצמו ולא ממוקד במשימתו. על כן, אני תומכת בעסקה של שחרור מחבלים תמורת חייל שנשבה בתפקיד. לסיכום, אדגיש שלדעתי חשוב לפעול בהתאם למדיניות ברורה ושיקולים מקצועיים בלבד ולפעול על מנת לצמצם את המחיר שישולם על ידי המדינה. ישראלי שנפל בשבי בפעילות טרור: אני מאמינה כי למדינה מחוייבות להשיב אזרח שנפל בשבי בפעילות טרור בכל מחיר, כולל שחרור מחבלים. הזכות לבטחון היא זכות בסיסית ומהותית במדינה דמוקרטית. לדעתי, אדם לא יכול לקיים שגרת חיים בריאה ופרודוקטיבית כאשר תחושת הבטחון שלו לגבי חייו וחיי קרוביו מעורערת. יתר על כן, אי השבת אזרח חטוף עלולה לגרום לאי-אמון בשלטון ולערער את יציבותו. מהאזרחים במדינת ישראל נדרש להתגייס לצבא ולשלם מיסים, אשר אחוז נכבד מהם מוקדש לבטחון המדינה, ולכן ראוי שגופי הבטחון במדינה יהיו מחוייבים לדאוג לבטחון האזרחים בכל מחיר- הרי זו היא הסיבה לקיומם. בעיני מדינה היא בראש ובראשונה האנשים אשר חיים בה, על כן טובת האזרחים צריכה לעמוד בראש מעיניה בכל מחיר. לבסוף, יש לזכור שאחת ההצדקות להקמתה של מדינת ישראל הייתה להוות בית בטוח ליהודי העולם, אשר מהווים את רוב אזרחי ישראל, ולכן ראוי שתנהג באופן שישקף זאת. אזרח שחצה את הגבול ביודעין: ראשית, יש לתת את הדעת לכך שקיימות אינספור סיבות לכך שאזרח ישראלי יבחר לחצות גבול ולסכן בכך את חייו. מתוך כך, לדעתי חשוב ביותר לבחון כל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבות (סיבת החצייה, מצבו של האזרח, השלכות בטחוניות וכו'). באופן כללי אני חושבת שיש לעשות כל מה שניתן במסגרת הסביר ובאופן מידתי ושתואם את הנסיבות על מנת להשיב אזרח שחצה את הגבול, במקרים מסויימים גם שחרור מחבלים. על האזרח לקחת אחריות על מעשיו, ולכן בעיניי ניתן ואף רצוי לדרוש ממנו, לאחר השבתו, להחזיר לפחות באופן חלקי את המשאבים הכלכליים שהושקעו בהחזרתו. כמו כן, חשוב לנקוט בסנקציות ואמצעי הרתעה על מנת לצמצם את התופעה עד כמה שניתן ולהתייחס לחציית גבול למדינת אויב ביודעין כעבירה.  

שחרור חייל שנפל בשבי – עמדתי היא שיש לעשות מאמצים נרחבים לשחרור חייל שנחטף בעת שירותו הצבאי. מדובר בחייו של חייל שנשלח למשימה מטעם המדינה, כשחובתו בחוק היא להתגייס לצבא. בנוסף, באופן אישי, כאשר עמדה מולי השאלה האם יש מחיר לחייו של חייל ולאחר סקירת המקורות ודיון בקבוצה, הבנתי כי כל עוד היה מדובר בבן משפחה או אדם קרוב לא היה מחיר שלא הייתי מוכנה לשלם, בין אם מדובר על עסקה לשחרור מחבלים או מבצע צבאי. עם זאת, אין ספק כי יש מקום לוודא שעסקה כזו נעשית בצורה שכלתנית, ולביצוע מו"מ שיביא לעסקה הטובה ביותר.  יש לווסת את הלחץ הציבורי על מקבלי ההחלטות וליצור מנגנון מוסדר במידה ואכן צריך לבצע מו"מ מול ארגוני טרור.   אזרח שנפל בשבי- לדעתי כאן מגיע מקומה של המדינה כאחראית לביטחון אזרחיה, החובה של המדינה היא קודם כל לאזרחים, והצבא נועד על מנת לשמור על ביטחונם. לכן גם במקרה זה יש לבצע את הפעולות הנדרשות על מנת להביא לשחרור האזרח. גם כאן, צריך לוודא כי יש מו"מ שנעשה בצורה היעילה ביותר עד כמה שאפשר, אך שוב, במקרה זה החובה של המדינה להתייצב להגן על בטחון אזרחיה יגבר לדעתי על כל מחיר.   אזרח שחצה את הגבול ביודעין- אני חלוקה בדעתי בנושא זה, מדובר בסוגיה רחבה שבה כל מקרה שונה וייחודי מהשני – בין אם מדובר באיזה גבול נחצה ובין אם מדובר במטרת החצייה. לכן, צריך לבדוק כל מקרה לגופו, ולתת את הדעת על הנסיבות האופייניות לו וכך גם לקבוע את האמצעים שהמדינה מוכנה לתת על מנת להחזיר את האדם שחצה. לדוגמה, אם מדובר באדם שחצה למדינת אויב על מנת להשיג רווח כספי, לדעתי אין מקום להפעלה צבאית וגם לא לשחרור מחבלים, אבל כן יש מקום לתשלום כופר שלאחר מכן אותו אזרח יצטרך להחזיר בעצמו. אך זה רק מקרה אחד מטווח רחב של מקרים, ולכן בסוגיה זו דעתי היא שיש לתת את הדעת על כל מקרה כאילו היה הראשון והיחיד מסוגו.

חייל שנשבה בפעילות מבצעית: כקבוצה אנחנו תומכות בעסקה של שחרור מחבלים תמורת חייל שנשבה בתפקיד. אנו חושבות כי למדינה יש מחויבות גבוהה מאוד לעשות הכל כדי להחזיר חייל שנשבה תוך סיכון חייו עבור המדינה וכי עסקה כזו עשויה לשמר את רוח הצבא. לדעתנו – יש לפעול בהתאם למדיניות שקבעה ועדת שמגר ולנסות לצמצם את המחיר שישולם על ידי ישראל במשא ומתן כך שיהיה מידתי, וכן להתחשב בשיקולים מקצועיים בלבד, לשמור על סודיות המו"מ ולא לערב שיקולים של לחץ ציבורי ורגש. ישראלי שנפל בשבי בפעילות טרור: במקרה כזה אנו חושבות כי למדינה מחויבות מעל ומעבר להחזיר בכל מחיר אזרח שנחטף בפעילות טרור. בשונה מחייל אשר נמצא בפעילות מבצעית וביודעין מסכן את חייו – אזרח שאינו נמצא לרוב במצבים מסכני חיים עלול להיקלע לסיטואציה של חטיפה כחלק מניסיון לפגוע במדינת ישראל. טובת האזרחים צריכה לעמוד בראש מעיניה של המדינה – אפילו אם זה גובה מחיר יקר (בין אם מדובר בפעילות מבצעית כדי להחזירו או בעסקה של שחרור מחבלים או תשלום כופר). אזרח שחצה את הגבול ביודעין: באופן כללי אנו חושבות כי על האזרחים לקחת אחריות על מעשיהם בנושא כזה ולא לסכן את עצמם ואת המדינה. לדעתנו המדינה לא צריכה לשחרר אזרח שחצה את הגבול ביודעין בכל מחיר אבל עליה לעשות מאמצים מסוימים כדי להשיב אזרח לגבולות המדינה במחיר שתואם לנסיבות. יש לבחון כל מקרה לגופו לעומק ולשקול את נסיבות חציית הגבול וההשלכות על בטחונו ובטחון המדינה. בכל מקרה – לטעמנו יש להתייחס לחציית גבול למדינת אויב ביודעין כעבירה לכל דבר ולהטיל על האדם כשיחזור סנקציות או עונש.

1. סיכון אזרחים נוספים – המחבלים שישוחררו בעסקה עלולים לסכן חיי אזרחים נוספים. בדיעבד נראה כי 10 אזרחים שילמו בדמם על שחרור המחבלים בעסקת שליט. השאלה שעולה בנושא זה היא כיצד ניתן להשוות בין "מחיר" חייו של גלעד שליט לחייהם של אזרחים שיכולים להיפגע מאותם מחבלים ששוחררו. 2. תקדים לחטיפות עתידיות – עסקה כזו עשוייה להוות תקדים שיעורר מוטיבציה לארגוני טרור לחטוף חיילים ואזרחים נוספים על מנת לשחרר מחבלים שנשבו על ידי ישראל. אם האויב מבין את ערכם הגבוה של חיי אדם בעיני מדינת ישראל הוא עלול לנצל זאת לטובתו – מה שיפגע בישראל. 3. היעדר מידתיות – שחרור 1000 מחבלים עבור חייל אחד אינו מידתי ועלול להוות נזק גדול. 4. היעדר מדיניות – לפני המלצות ועדת שמגר לא הייתה מדיניות סדורה ולכן ניתן לטעון כי הלחץ הציבורי שיחק תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטות בתיווך העסקה. העבודה על העסקה לא הייתה מקצועית נטו אלא הושפעה ממניעים רגשיים.

1. ערך חיי האדם – זהו ערך מרכזי ועלינו לעשות הכל כדי להחזיר חייל שהסתכן בשביל המדינה. 2. שימור רוח הלחימה – החזרת חייל שנפל בשבי משמרת ואף תגביר את המחויבות של החיילים הקרביים לצה"ל ואת המוטיבציה שלהם להסתכן למען המדינה. 3. היעדר אלטרנטיבה – למעשה, לא הייתה אפשרות אחרת על הפרק לשחרור גלעד שליט. 4. למידה מטעויות העבר – עלינו להפיק לקחים מסיפור רון ארד, הנווט שנפל בשבי ועד היום לא ברור מה עלה בגורלו. 5. מניעת סבל – ידוע כי גלעד שליט חי וסבל בשבי, וכך גם משפחתו. על המדינה לעשות הכל על מנת לצמצם ככל הניתן את הסבל הכרוך בפרשה. 6. חוזקה הבטחוני של ישראל – מבחינה בטחונית לישראל אמצעים להתמודד עם שחרור המחבלים ולצמצם את הפגיעה הפוטנציאלית שלהם באזרחים נוספים. זאת ועוד, מרבית האסירים ששוחררו בעסקה היו צפויים להשתחרר תוך שנים ספורות בכל מקרה. 7. תמיכה ציבורית – מן העם עולה קול חזק לשחרורו של גלעד במחיר של שחרור מחבלים, נראה כי לנושא תמיכה ציבורית רבה.