בקבוצה דנתי לגבי סגר. תחילה חשבתי שיש להפעיל סגר מלא ולפתוח כאשר יורדת התחלואה. אני חושבת שטעיתי, שיש להכיל סגר באופן אחר. לפי דעתי הדבר החשוב ביותר הוא אמון הציבור, שקיפות וצמצום חוסר הודאות ככל הניתן. מתוך כך, אני חושבת שצריך לקבוע אמות מידה מספריות לפתיחה ולסגירה של המשק ולבסס את זאת על בסיס נתונים אפידמיולוגיים. אני סבורה כי הדבר יצור אחידות וקשר חזק יותר בין מידת התחלואה לבין התוצאה (מידת פתיחת המשק). כך האחריות של האנשים תהיה יותר גבוהה והם ירגישו כי הם שולטים במצב ובהשלכות שלו. כיום, קשה מאוד לצפות את ההחלטות של הממשלה ולכן חוסר הודאות בו נמצאים האזרחים גדול מאוד. אמות המידה המוחלטות יצמצמו את חוסר הודאות כי ברגע שיש רף תחלואה מסוים- זה מביא תמיד לאותה התוצאה. אזרחים ירגישו פחות “באוויר” וידעו כל הזמן מה מצב פתיחת המשק ולמה כל הגבלה מוחלת. דבר נוסף, אני חושבת שהחלת סגר במידה ויש צורך צריך להעשות לזמן מוגבל וידוע מראש. החלת סגר ארוך מידי מביא לכיפוף ההחלטות על ידי האזרחים. פן נוסף הוא הפן הפסיכולוגי. סגר עושה נזק נפשי רב לכן יש להמעיט בהחלתו ככל הניתן.

עמדתי הסופית היא לא לחייב חיסונים, אך לייצר יתרונות עבור האוכלוסייה המתחסנת. לפי דעתי, חיוב חיסונים היא פגיעה בחופש הפרט ואין לחייב את החיסונים. עם זאת, לאור העובדה שאי התחסנות מייצרת סיכון עבור החברה ועבור הציבור, יש להגביל את האפשרויות הניתנות לאוכלוסייה שלא מתחסנת. אני תומכת בעמדה שהביעה הקבוצה שלי בעת הדיון לפיה אוכלוסייה מחוסנת תוכל להתנייד בחופשיות, להשתמש בשירותים ציבוריים וממשלתיים בעוד אוכלוסייה שאינה התחסנה לא תוכל לקבל את הפריבלגיות שנוגעות לשירותים ציבוריים וממשלתיים. לגביי המגזר הפרטי, הבחירה האם לאפשר לאוכלוסייה לא מחוסנת לקחת חלק בפעילויות כמו הופעות, הצגות, ישיבה במסעדות וכו תישאר בידי המגזר הפרטי והוא לא יחויב במתן הגבלות כאלה או אחרות. אני מאמינה שעמדה זו מעודדת התחסנות, אך לא מחייבת התחסנות. ההיגיון שעומד מאחורי ההגבלות הוא שבמידה והאוכלוסייה תרצה לקחת חלק בחברה, עליה גם “להקריב” עבור החברה ולמנוע התפשטות והדבקה של נגיף הקורונה.

עמדתי הסופית היא לא לחייב חיסונים. כפיית החיסונים היא פגיעה בחירות האדם, אם כן אני חושבת שכדאי שתהיה המלצה או תמריץ לאוכלסיות בסיכון בתור התחלה. תמריץ כזה יכול להפחית את החולי והתמותה בקרב אזרחים רבים במדינה. בהמשך יהיה יעיל לעשות הגבלות ולכניסה למקומות ציבוריים והומי אדם עם סכנה גבוהה להידבקות, כאשר רק אנשים שעברו חיסון או עם נוגדנים יקבלו אישור מיוחד להיכנס למקומות כאלה. אפשרות כזה תחזיר את השוק בהדרגה ובבטיחות לפעולה ותפעיל את הכלכלה בישראל. בנוסף בהיבט פסיכולוגי, כפיית חיסונים עלולה לפתח התנגדות רבה לביצוע החיסונים ולפגוע בתרומת החיסונים לאוכלוסייה ולכלכלה. הסברה טובה ומתן תמריצים תביא הרתמות גבוהה יותר.

לדעתי יש לבצע סגר דיפרנציאלי, בו נותנים לאזרחים הזמנות להשפיע על חייהם. מכיוון שעיר שתהפוך אדומה תכנס לסגר, אך עד הגעה למצב זה יש לאזרחים אפשרות למנוע הגעה למצב זה על ידי הירתמות של תושבי העיר. אני חושבת שמטרה משותפת ותחושת מחויבות עם תוצאות מוחשיות יאפשרו להוריד את רמת התחלואה בצורה טובה יותר מסגר הרמטי. כמובן שלשיטה זו קיימים חסרונות כמו החלפת צבעים שתגרום שינויים תכופים בנהלים. אך לדעתי ניתן לפתור זאת על ידי קביעת מדדים אובייקטיבים מתאימים (בהתייעצות עם הגורמים המתאימים, אפידימיולוגים לדוגמא) תוך שיקוף המצב לתושבים.