בקבוצה דנתי לגבי סגר. תחילה חשבתי שיש להפעיל סגר מלא ולפתוח כאשר יורדת התחלואה. אני חושבת שטעיתי, שיש להכיל סגר באופן אחר. לפי דעתי הדבר החשוב ביותר הוא אמון הציבור, שקיפות וצמצום חוסר הודאות ככל הניתן. מתוך כך, אני חושבת שצריך לקבוע אמות מידה מספריות לפתיחה ולסגירה של המשק ולבסס את זאת על בסיס נתונים אפידמיולוגיים. אני סבורה כי הדבר יצור אחידות וקשר חזק יותר בין מידת התחלואה לבין התוצאה (מידת פתיחת המשק). כך האחריות של האנשים תהיה יותר גבוהה והם ירגישו כי הם שולטים במצב ובהשלכות שלו. כיום, קשה מאוד לצפות את ההחלטות של הממשלה ולכן חוסר הודאות בו נמצאים האזרחים גדול מאוד. אמות המידה המוחלטות יצמצמו את חוסר הודאות כי ברגע שיש רף תחלואה מסוים- זה מביא תמיד לאותה התוצאה. אזרחים ירגישו פחות "באוויר" וידעו כל הזמן מה מצב פתיחת המשק ולמה כל הגבלה מוחלת. דבר נוסף, אני חושבת שהחלת סגר במידה ויש צורך צריך להעשות לזמן מוגבל וידוע מראש. החלת סגר ארוך מידי מביא לכיפוף ההחלטות על ידי האזרחים. פן נוסף הוא הפן הפסיכולוגי. סגר עושה נזק נפשי רב לכן יש להמעיט בהחלתו ככל הניתן.

עמדה סופית – חיסונים

לאחר דיון בינינו (שתי הקבוצות) עמדתי היא עדיין שניתן להפעיל סנקציות על אנשים שאינם מחוסנים (כמובן שאינם מתחסנים מבחירה, ולא מסורבי חיסון). כלומר לא לחייב, אך להטיל מגבלות.

דבר שעלה בדיון הוא שיש להשתמש בסנקציות אלו במידת הצורך בלבד. כלומר אם המחלה כבר איננה מסוכנת לאחר רף של 90% מתחסנםי באוכלוסיה בעקבות חסינות העדר, ניתן להסיר את המגבלות. זאת ועוד שאת המגבלות יש להחיל רק ברגע שיש צורך בהעלאת מספר המחוסנים, בימים אלו בהם קצב ההתחסנות בשיאו בלאו הכי אין סיבה להטיל סנקציות על אנשים שאינם מתחסנים. רק ברגע שעקומת המתחסנים תגיע לפלאטו מומלץ יהיה להטיל סנקציות.

הסנקציות שלבסוף נראות לי סבירות הן קודם כל חופש פעולה במגזר הפרטי- מעסיק שלא רוצה להעסיק אדם שאינו מחוסן רשאי לפטרו או שלא להעסיקו. מבחינת מערכת ציבורית, הגבלה לכניסה לתחבורה ציבורית, וכן מוסדות ציבוריים לרבות מוסדות חינוך.

עמדתי הסופית היא לא לחייב חיסונים, אך לייצר יתרונות עבור האוכלוסייה המתחסנת. לפי דעתי, חיוב חיסונים היא פגיעה בחופש הפרט ואין לחייב את החיסונים. עם זאת, לאור העובדה שאי התחסנות מייצרת סיכון עבור החברה ועבור הציבור, יש להגביל את האפשרויות הניתנות לאוכלוסייה שלא מתחסנת. אני תומכת בעמדה שהביעה הקבוצה שלי בעת הדיון לפיה אוכלוסייה מחוסנת תוכל להתנייד בחופשיות, להשתמש בשירותים ציבוריים וממשלתיים בעוד אוכלוסייה שאינה התחסנה לא תוכל לקבל את הפריבלגיות שנוגעות לשירותים ציבוריים וממשלתיים. לגביי המגזר הפרטי, הבחירה האם לאפשר לאוכלוסייה לא מחוסנת לקחת חלק בפעילויות כמו הופעות, הצגות, ישיבה במסעדות וכו תישאר בידי המגזר הפרטי והוא לא יחויב במתן הגבלות כאלה או אחרות. אני מאמינה שעמדה זו מעודדת התחסנות, אך לא מחייבת התחסנות. ההיגיון שעומד מאחורי ההגבלות הוא שבמידה והאוכלוסייה תרצה לקחת חלק בחברה, עליה גם "להקריב" עבור החברה ולמנוע התפשטות והדבקה של נגיף הקורונה.

עמדתי הסופית היא לא לחייב חיסונים. כפיית החיסונים היא פגיעה בחירות האדם, אם כן אני חושבת שכדאי שתהיה המלצה או תמריץ לאוכלסיות בסיכון בתור התחלה. תמריץ כזה יכול להפחית את החולי והתמותה בקרב אזרחים רבים במדינה. בהמשך יהיה יעיל לעשות הגבלות ולכניסה למקומות ציבוריים והומי אדם עם סכנה גבוהה להידבקות, כאשר רק אנשים שעברו חיסון או עם נוגדנים יקבלו אישור מיוחד להיכנס למקומות כאלה. אפשרות כזה תחזיר את השוק בהדרגה ובבטיחות לפעולה ותפעיל את הכלכלה בישראל. בנוסף בהיבט פסיכולוגי, כפיית חיסונים עלולה לפתח התנגדות רבה לביצוע החיסונים ולפגוע בתרומת החיסונים לאוכלוסייה ולכלכלה. הסברה טובה ומתן תמריצים תביא הרתמות גבוהה יותר.

לדעתי יש לבצע סגר דיפרנציאלי, בו נותנים לאזרחים הזמנות להשפיע על חייהם. מכיוון שעיר שתהפוך אדומה תכנס לסגר, אך עד הגעה למצב זה יש לאזרחים אפשרות למנוע הגעה למצב זה על ידי הירתמות של תושבי העיר. אני חושבת שמטרה משותפת ותחושת מחויבות עם תוצאות מוחשיות יאפשרו להוריד את רמת התחלואה בצורה טובה יותר מסגר הרמטי. כמובן שלשיטה זו קיימים חסרונות כמו החלפת צבעים שתגרום שינויים תכופים בנהלים. אך לדעתי ניתן לפתור זאת על ידי קביעת מדדים אובייקטיבים מתאימים (בהתייעצות עם הגורמים המתאימים, אפידימיולוגים לדוגמא) תוך שיקוף המצב לתושבים.  

עמדה סופית- סגר לאחר דיון עם הקבוצה שדגלה בסגר מלא אני עדיין חושבת שסגר דיפרנציאלי הוא עדיף. אומנם הם העלו טענה נכונה האומרת שסגר כללי הוא האפקטיבי ביותר, ממגר את מקרי המוות, שומר על האוכלוסייה,  ויש לו תוצאות מוכחות בשטח באופן מהיר יחסית. אך מחיריו הם כבדים מדי בעניי, יוצרים מירמור באוכלוסייה ששומרת על התקנות, וגובה מחירים כלכליים גבוהים עד לא ניתנים להתמודדות. בנוסף סגר דיפרנציאלי יצור תמריץ לעמידה בכללים- הורדת צבע העיר\ המועצה שלי, ויהיה קל יותר לאכוף אותו כי כל הנראה הוא יהיה מצומצם בהרבה. בנוסף חשוב לציין כי שקיפות ויצירת כללים ברורים היא מפתח לסגר מסוג זה, כך שההחלטה לשנות את הצבע של העיר לא תתפס כשרירותית אלא כתגובה ברורה לאור מדדים שנחצו.

אני תומך בסגר "נושם" : המשמעות של סגר "נושם" היא התבססות בשיטת הרמזור. לפי שיטה זו כל עיר/ מועצה מקומית תשקף לתושביה את נתוני התחלואה. ובמצב שהעיר/ מועצה מקומית ברמזור "אדום", "כתום"- על תושביה להיכנס ל"סגר" ותשתחרר ממנו כאשר נתוני התחלואה של המועצה ישתפרו לרמזור "צהוב". הסיבות המרכזיות שאני תומך בסגר זה : רציונלי- הגיוני להטיל סגר במוקדי תחלואה, לעומת זאת לא הגיוני להטיל סגר במקומות שהן נתוני התחלואה נמוכים. אכיפה- לעומת סגר מלא, מספר מוקדי התחלואה מצומם, ורק במקומות אלו מרכזים את הכוח המשטרתי לאכיפה יעילה. שקיפות ואובייקטיביות- הנתונים אובייקטים, ולא ניתן לפרש אותם בצורה סובייקטיבית. (כאשר אני במצב שמתקרב למדדי תחלואה "כתומים", אני מבין שאני צריך להיות בסגר. שייכות ומחויבות- בנאדם מטבעו מחפש שייכות, ומעוניין להיות מחויב לקבוצה שאליה הוא מרגיש שייך. במצב של סגר מלא האזרח לא מרגיש שייך ומחויב למשימה הלאומית. לעומת זאת, כאשר האזרח שייך למקום יותר קטן (מועצה מקומית), הוא יציית לחוקים על מנת לסייע למועצה לעמוד במשימתה. התומכים בסגר מלא : יטענו שסגר "נושם" יוצר בלגן במדינה בכך שכל רשות במצב שונה, אין אפשרות לנהל מסחר בין כלל אזורי המדינה בתקופה אחידה (כלל המדינה צריכה להיות באותו צבע ברמזור). למרות זאת, אני סבור שהסגר ה"נושם" עדיף והגון. השקיפות וההיגיון הבריא, בו רק היכן שיש מוקדי תחלואה – (רמזור כתום- אדום),גוברת בעיני על טענת הנגד של מתנגדי . הסגר "הנושם" הוא פלסטר ופתרון זמני עד שרוב האוכלוסייה תתחסן. אולם, אני סבור שבעת הנוכחית זה הפתרון האופטימלי למצב הקיים.

הקבוצה השנייה שכנעה אותי שהן סגר הרמטי והן סגר נושם אינם מהווים פתרון קביל בתקופה זאת. משבר האמון היה הטיעון המרכזי, והרצון לשקיפות לא מאפשר בעיני הכלת סגר מכל סוג שהוא. יש צורך ליישם מנגנונים ששאולי משתמשים בסגר ככלי אבל מייצרים וודאות מסוימת לאזרחים. הסגר לא יכול להמשיך להיות איום שמרחף מעל ראשנו ללא הפסקה. צריך ליישם אסטרטגיה שתאפשר פתיחה מבוקרת, ושמירה על האוכלוסיות החלשות, עד שאפשר יהיה לחסן את כולם ולחזור לשגרה אמיתית.    

עמדה סופית- חיסונים.
באופן כללי, אני בעד לעשות את כל מה שאפשר על מנת לעודד התחסנות בקרב כל האוכלוסיה. בתוך כך, יש להתמקד בהסברה ושיקוף מתמיד של העובדות והמידע החדש שמתגלה על השפעות החיסון, ובמקביל במידת הצורך לתת הטבות למתחסנים ולהטיל סנקציות למסרבים להתחסן. חשוב לי להדגיש שבעיניי חשוב שגם ההטבות וגם הסנקציות יהיו הגיוניות וקשורות באופן ישיר למצב- למשל מניעה מכניסה לאירועיים המוניים, ולא סנקציה שלא קשורה למצב (לא לתת למי שמסרב להתחסן לקנות רכב חדש, לדוגמה). חיסון עדר הוא חשוב והוא הדרך היחידה להגיע למצב בו תתאפשר שמירה על בריאות כלל הציבור- חשוב לזכור שיש אנשים באוכלוסיות סיכון שלא יכולים להתחסן, וחשוב לשמור עליהם. כמובן שיש במצב זה מתח גדול בין החשיבות לשמור על בריאות הציבור לבין פגיעה בחופש האדם- ולכן בכל החלטה שתתקבל יש לשקול בזהירות ולראות שהפגיעה בחופש הפרט היא המינימלית ביותר האפשרית. יש להטיל סנקציות על אנשים שמסרבים להתחסן רק כל עוד זה נחוץ ורק באופן שמידתי לחומרת המצב באותה עת- ולכן חשוב שההגבלות יתעדכנו תמיד בהתאם למצב התחלואה ואחוז המתחסנים (מתוך אחוז המתחסנים הדרוש על מנת להגיע לחיסון עדר). העקרונות שהנחו אותי בגיבוש דעתי על הנושא הן ראשית ולפני הכל ערך החיים ושמירה על בריאות הציבור- אני מאמינה שעל המדינה לעשות כל שביכולתה על מנת לשמור על חייהם של האזרחים. בנוסף, יש חשיבות רבה לחופש האדם וחירותו, כך שלמרות ששמירה על החיים היא מעל הכל- חשוב תמיד לבחון את מחיר הפגיעה בחופש הפרט ולמזער את הפגיעה עד כמה שניתן מבלי שזה יעלה במחיר של חיי אדם.